כאשה, אני מאמינה שאני יכולה  להשפיע . "היעדר הכבוד לחיי האשה חקוק בלב הדוקטרינה התיאולוגית הגברית , בלב לבו של מבנה המשפחה הפטריאכלית ובלב לבה של לשון האתיקה הפטריאכלית" , טוענת אדריאן ריץ' בספרה "ילוד אשה"(1989). ידוע כי טקסים מעצבים את האתוס התרבותי. אם כך, כאשר מדובר בטקסי חיים, יש חשיבות רבה לשאלות העוסקת באחריות על התכנים ובשליטה עליהם. אם הדת היא המעצבת את האתוס החברתי במרבית התרבויות, מן הראוי שלנשים המהוות למעלה מ 50% של האוכלוסייה, יהיה חלק בעיצוב דפוסי התרבות.  האשה הישראלית מתעלמת מן התכנים בטקס היהודי. תכנים המבטאים חוסר שוויון כלפיה. התעלמות זו או התנהגות של שתיקה ואדישות לא מאפשרים לה להשפיע על עיצוב האתוס החברתי והופכים אותה לכלי משחק בידי האחרים.  כאשה רב, אני מנחה את הלומדים,אני מפגישה אותם עם המקורות הלא שוויוניים  ומציעה רעיונות חדשים. אני יוצרת טקסים חדשים המתאימים לחיי קהילה שוויונית.
שינוי, כל שינוי, רצוי שיעשה מתוך מודעות, הערכה עצמית, אסרטיביות וזהות עצמית מגובשת. מתוך גישה מחייבת- בעד שוויון, בעד ביטוי העצמי ולא מתוך גישה שוללת -נגד טקס, נגד מסורת. בני אדם רבים נוקטים בגישה קולקטיבית ומשוכנעים שהיא אינדיבידואלית. בני אדם רבים שוחים עם הקבוצה שאליה הם משתייכים ואומרים לעצמם: 'כך נעשו הדברים תמיד, ולכן כך הם צריכים להיעשות גם במקרה זה ". וכל זה אולי כי איננו יודעים מהם גבולות ה"אני". יונג בספרו: זכרונות, חלומות , מחשבות אומר כי : "הפרט, כל כך חסר מודעות, עד שאין הוא רואה את היכולת של עצמו להחליט. במקום זאת, הוא מסתכל סביבו ללא הרף ומחפש בחרדה תקנות וכללים חיצונים שידריכו אותו במבוכתו".
בחרתי להיות רב חילוני  גם כדי  לסייע לאדם לפתח אצל עצמו תחושה של זהות עצמית מתוך מודעות.  יחד עם "אומץ, יצירתיות ושיתוף" כפי שאומרת גלוריה סטיינם והקשבה לקול הפנימי, נחליף את הטקסים הפטריאכלים בטקסים אחרים שיש בהם זיקה אל המסורת, מענה לצורך בהשתייכות וביטוי של שוויון, אהבה ואותנטיות.
 
להיות רב חילוני עבורי פירושו לחדש ולהתחדש. להשפיע ולהיות מושפעת. תרבות שאינה מתחדשת- מתאבנת וגוועת. לחדש מתוך כבוד לעבר אך בעיקר מתוך מחויבות להווה.
ההיסטוריה ההלכתית היהודית מלאה בחידושים שהותאמו לרוח הזמן והמקום. כמי שבקי בתרבות העם היהודי ובספרות שלה, אני יודעת שמאחורי כל סמל ומנהג בתרבות,כל תרבות, יש רעיון. לפיכך, מה שנחוץ הוא ללמוד קודם את הרעיון, את מקורותיו, להבין אותו ורק אחר כך, אם צריך, ליצוק רעיונות חדשים, רעיונות הומניסטיים המתאימים למנהג או לסמל, או להמשיך להחזיק ברעיונות שאינם סותרים את אמונתי ההומניסטית. לפעמים, אחליט לוותר על מנהג או סמל המנוגדים לערכים ההומניסטיים או שאינם רלבנטיים לתקופה שלנו. או אולי להוסיף סמל או מנהג . כמו למשל, כוס של מים בליל הסדר לזכרה של מרים הנביאה והנשים העבריות שנטלו חלק משמעותי ביציאת מצרים.
הפרשנות האנושית החלה כבר מאז קיבלו בני ישראל את התורה במעמד הר סיני. משה היה הראשון שעסק בכך: "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזו" (דברים א:ה). כך, ודרך ספרות הנ"ך, מפעלי המשנה, מדרשי האגדה וההלכה, התלמודים, ספרות החכמה, המוסר, הקבלה והשו"ת הוגי הדעות היהודים, סופרים ואמנים- ניתן לראות כי אין ולא היתה יהדות אחת, אלא יהדויות רבות, של יהודים רבים ושונים. כל אחד מהם מצא את המשמעות הפרטית והקהילתית, הרעיונית והמעשית אותה חיפש. על השונות בין בני אדם ועל הייחודיות של כל אחד מהם כתב ש"י עגנון בשפה המיוחדת שלו בספרו בין שתי ערים, "עולם גדול ברא האל ובני אדם הרבה יצר ופיזרם במקומות הרבה ונתן בכל מקום סגולה מיוחדת ונתן בלב כל אדם חכמה מיוחדת".
בואו ניקח לדוגמא את  חג האהבה דהיום "טו באב". הרבה מאד הסברים וטעמים נתנו חז"ל למועד זה שחזר להיות מצוין בשנים האחרונות. על-פי המסורת היהודית, החגיגה הגדולה של אמצע הקיץ הייתה ביום ט"ו באב: אמצע חודש אב – שהוא אמצע תקופת הקיץ .בט"ו באב היו הבנות לובשות שמלות לבנות פשוטות ויוצאות לרקוד בכרמים. את השמלות היו הבנות שואלות זו מזו, כדי שלא לבייש את אלו שלא היו להן שמלות. הריקודים בכרמים נמשכו כל היום, ובמהלכם היו הבנות מזמינות את הבנים להצטרף אליהן ולבחור לעצמם בנות זוג.
"לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר (=ט"ו) באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי (=בבגדי) לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לה…
... ומחוללות (=רוקדות)בכרמים...(משנה, מסכת תענית פרק ד משנה ח)
כל הסבר  התאים לתקופתו ו/או להשקפת עולמו של המסביר. אי אפשר היה להכחיד את המנהג שהחל כנראה בשילה בתקופת השופטים, עד אשר גלה עם ישראל מארצו. מה שיכול להישאר היום הם הרעיונות של חיבור ופיוס, שוויון, שמחה ואהבה . כמה היה יפה אילו פסטיבל המחולות שנערך מידי שנה בקיץ בכרמיאל היה נערך בט"ו באב. תארו לעצמכם את העיר הלבנה, תל אביב, עורכת 'לילה לבן' מידי קיץ-  בט"ו באב. כך היה מתחבר תאריך עברי קדום עם שני מנהגים יפים שנהגו בעבר ונוהגים גם עכשיו : ריקוד בלבוש לבן והיכרות בין בני אדם ממקום של שמחה ושוויון.

דוגמה נוספת הוא מנהג הדלקת נרות שבת שהחל מצורך בסיסי של בני אדם שלא לשבת בחושך בשבת- יום המנוחה היחיד. רק מאוחר יותר, נתנו חכמים פרשנות להדלקת הנרות כנגד "זכור" ושמור". על יום השבת נאמר "זכור את יום השבת לקדשו" (שמות כ:ח) וגם "שמור את יום השבת לקדשו" (דברים ה:יב) פרשנות זו מצאה את ביטויה הטיקסי בנוהג להדליק שני נרות שבת. ההסבר העכשווי, מדבר על משמעות וחשיבות האור בחיינו, ניצוץ האור הטמון בכל אדם, נקודות האור בעולם, הצורך במעשה סמלי שיבדיל בין כל ימות השבוע ליום המנוחה וכד' .
 
להיות רב חילוני פירושו עבורי הוא קודם כל צורך והכרח לשתף, לחלוק את הידע הרב שרכשתי בארבע השנים האחרונות במסגרת לימודי ב"תמורה" בפרט ובמסגרות אחרות בחיים בכלל , עם אחרים המעוניינים בכך. כמו שאמר מחבר ספר משלי: "ראשית חכמה – קנה חכמה" (ד:ז). על החובה ללמד את מה שלמדנו אמר גם עמנואל לווינס:
"ללא פעולת הלימוד העיוני, ללא הקשבה וקריאה, בלי 'ללמוד', שום דבר לא יכול להיכנס אל תוכנו.  אך יש גם ללמד את מה שלמדנו כדי למסור אותו...המסירה היא עיון מחודש, חיים של יצירתיות והתחדשות... הלימוד האמיתי כרוך בהפנמת הנלמד, בהעמקה הגורמת לכך שהכרחי למסור אותו לאחר".