פסח, משה ואלוהים ביהדות החילונית   פרופ' יעקב מלכין

בפסח תיערך במשפחתנו חגיגת בר מצווה חילונית לנכדי שהחליט כי דבר התורה שלו יוצג בצורת משפט ציבורי על אלוהים. במשפט תיבחן התנהגותו של יהוה לאור החוקים שהוא עצמו חוקק. כקטיגור יציג חתן החגיגה את תמצית חוקי הצדק שנחקקו על ידי האלוהים בתנך ויפרט בכתב האישום את העבירות שעבר אלוהים על החוקים הללו, כפי שהדברים מתוארים ביצירות ספרות בתנך. לפי תוכניתו של חתן הבר מצווה יהיה על הסניגור להצביע, אם יוכל, על נסיבות מקילות ומעשים טובים שנעשו גם הם על ידי הנאשם וחבר המושבעים, (שייבחרו בהטלת גורל מקרב המוזמנים הצעירים והמבוגרים), ידון ויצביע על המסקנות.
משפחתנו היא משפחה יהודית מסורתית - אבי ואביו כבר היו יהודים אתאיסטים, כמוני וכמו בננו ובתנו וכל נכדינו. בחגים אנו פועלים כשומרי מסורת החיים בתרבות היהדות החילונית, המבקשת לעצב מחדש את חגיגת חגינו הלאומיים - כחנוכה, טו בשבט, פורים, פסח, יום העצמאות, - ואת חגי החיים: לידת תינוקת ותינוק, בת ובר מצווה, נשואים וטקסי קבורה ואבלות.
היהדות החילונית היא חלק מהתרבות הפלורליסטית של העם היהודי, הנמצאת בתמורה מתמדת, מזה למעלה משלושת אלפי שנים. בתרבות היהדות החילונית רווחת גישה יצירתית לחגיגת חגי ישראל, המיוצגת, בין השאר, במאות רבות של הגדות סדר פסח, כולל מבחרים מיצירות ספרות ואמנות שנוצרו בזמן החדש ובעידני העבר. הגדות וחגיגות אלה חופשיות מכל ציות לשמירת מצוות דת בהיותן תואמות את אמונותיהם של החוגגים. דרכים פעילות מעין אלה לחגים מעשיר את חיי הרוח והתרבות שלנו, בלימוד מתמיד המוודע אותנו ליהדות ימינו וליהדויות העבר ולטקסי חיים אשר בני אדם זקוקים להם, כמו סמני פיסוק סמליים בחייהם.
האמונות הרווחות בקרב יהודים חופשיים מדת, הקרויים "חילוניים", כוללים אמונה בנכונות תמונות מדעיות של העולם הפיסי המתנהל בכוח עצמו ("אוטומטון הוא העולם" כפי שאמרו אפיקורסים יהודים נאורים בעידן ההלניסטי, בעקבות הפילוסוף אפיקורוס ). תורת האוולוציה אומצה אף היא על ידי רוב המאמינים החילוניים כתאור מסתבר יותר מכל האחרים להתפתחות החי בעולם. על רקע זה מתפתחת האמונה בריבונות האדם, בזכותו לבחור דרכו בחיים וביהדות כתרבותו הלאומית. מאמונות אלה נובעת הכפירה במחוייבות לשמירת מיצוות הדת כפי שהגדירה הובס: "דת היא מערכת חוקים ולא דרך לאמת".כל בני האדם הם אנשים מאמינים. האמונה במצוי ובחוקיות השלטת בו, היא תנאי לשרידות בעולם, האמונה בראוי להעשות ולהאמר היא תנאי לחיים בחברה אנושית.
מכל אמונה, חילונית או דתית, נובעת כפירה, כמו הדתיים הכופרים בריבונות האדם או באוולוציה, וחילוניים הכופרים במקור האלוהי של המצוות. הוא שנאמרכי כל היהודים הדתיים והחילוניים הם כופרים בעיקר. אמונותיהם של בני אדם מתבטאות באורחות חייהם ולא בהצהרות לסקרי דעת הקהל. אמונותיהם ההומניסטיות של יהודים חופשיים מדת. המהווים כיום את רוב העם היהודי, מתבטאות באורח חיים, בחינוך ילדיהם, ובהתנהגות התואמת כללי צדק וערכי מוסר. מכאן הכפירה במחוייבות למיצוות מיותרות (כמו צום, תפילה, קרבן - שנפסלו כבר על ידי ישעיהו בפרק א של ספרו) או מיצוות לא צודקות, כמו אלה הפוגעות בזכויות האדם - כמו זכויות הנשים, או זכויות עולים לישראל אשר הגדרה גזענית בהלכה מונעת מהם הזכות להנשא.
היווצרות תרבות היהדות החילונית, במשך 300 השנים שחלפו מאז שפינוזה, מבוטאת בשפע ומיגוון יצירתי חסר תקדים בתולדות היהדות. בתרבות היהדות החילונית ובתרבות העברית החדשה שהתפתחה בה, נוצרו עשרות אלפי יצירות ספרות ואמנות, מאות רבות של גירסאות חגיגה וטקסים יהודיים, עולם מחקר חדש ורב ממדים ויצירות הגות יהודית המאירה באור חדש את כל יצירות היהדות מאז עידן התנך. חגיגת הפסח ותשתיתה הספרותית היא דוגמה המייצגת תהליכי החילון ביהדות וההתנגשות הפוריה והברוכה בין התרבות היהודית החילונית לתרבות היהודית הדתית.
חגיגת הפסח החלה בעם היהודי כאלפיים שנה לפני היכתב "הגדה המסורתית" הארמית על ידי ר' עמרם ור' סעדיה בבגדד בסוף האלף הראשון לספירה. מבחינה זו שייכת ההגדה שלהם רק למסורת אחת מכל המסורות שרווחו ביהדות בשלושת אלפי השנים של תולדותיה. לעומת יצירות ספרות בתנך, אשר בטאו ועיצבו זכרון קולקטיבי של כל העם היהודי. חג הפסח עוצב בספרות התנך כחג היציאה מעבדות לחירות, חג מרד העבדים הראשון בהיסטוריה שאיפשר את ייסוד העם היהודי בהנהגת משה. כוחה של ספרות כמכוננת תרבות לאומית ומורשת היסטורית מיוצג בסיפורי יציאת מצרים בתנך, אליהם מתייחסות יצירות בכל התרבויות החיות ביהדות.
ביצירות הספרות בתנך מופיע משה כגיבורו של רומן היסטורי, הכתוב בז'אנר רב-גירסתי, אשר פרקיו פזורים על פני ארבעה ספרים כולל נאום אוטוביאוגרפי של משה, המתאר גם את מותו הטרגי. בפרק הסיום מגיע המנהיג הזקן אל סיפה של הארץ המובטחת, רואה אותה ויודע שלא יוכל לעבור את הסף. כמו כל אדם בעולם, אומר קפקא.משה מוצג בספרות התנך, כגיבורה הראשי של פרשת יציאת מצרים, חייו ופעלו, דבריו ואישיותו, חזונו, נחישותו ומנהיגותו עשוהו בתודעתנו למייסד העם היהודי, המעניק חירות ומעגנה בחוקה שעיקרה הוא צדק אוניברסלי.
ראשי הישיבות שחיברו את ההגדה "המסורתית" בסוף האלף ה1- הוציאו את משה מההגדה של פסח. ההגדה וסדר הפסח מתבססים על ספרות התורה שבעל פה ולא על התנך. רוב החוגגים את הפסח, כולל חילוניים המשתמשים בהגדה הארמית הזאת, מתעלמים או אינם מודעים כלל לשערוריית הצנזורה המדיהמה שהצליחה להוציא את משה מהפסח.
ספרות התורה שבעל פה (התלמודדים והמדרשים) נוצרה בעידן ההלניסטי והיתה, כמו ההגדה המסורתית, גורם שהשפיע רק על תרבות חלק אחד מהעם היהודי בעידן זה. לתלמודים לא היתה השפעה על חייהם ויצירתם של המוני היהדות ההלניסטית, דוברת ומתפללת וקוראת את התנך ביוונית. הסופרים, ההוגים, האמנים והמנהיגים ביהדות ההלניסטית ("המתיוונת"), רק בתנך את יסודה של היהדות ומקור מצוות הדת. בסוף האלף הראשון אימצו המוני היהודים הקראים דרך זו במימוש יהדותם (ר' סעדיה נאלץ לברוח לבגדד ממולדותו בפאיום שבמצריים כתוצאה מפרעות היהודים הקראים ביהודים ה"רבניים").
על אף כל חסרונותיה מהווה ההגדה המסורתית צירת מופת מיבנית לחגיגה משפחתית. היא מהווה תסריט ייחודי ואופטימלי לחגיגה הממזגת סעודה עם קריאה ביצירות ספרות, שירה וזמר, ברכות ושיחה של המסובין כפי שהיה נהוג ב"סימפוזיון" היווני, אשר השפיע על התבנית ועל אלמנטים רבים בסדר הפסח (ראו מאמרו של עירד מלכין על הסימפוזיון וסדר פסח ב"יהדות חופשית"). התבנית הגמישה והבלתי מחייבת (גם מבחינת ההלכה) של ההגדה המסורתית איפשרה הכללת אילתורים ותוספות, ציורים וקריקטורות, פיוטים ומשחקי מילים, שצורפו להגדה זו מאז היווצרה. בגלל תכונות ייחודיות אלה משמשת תבנית ההגדה מסגרת ליצירת הגדות פסח חדשות כם בתרבות היהדות החילונית (וכמסגרת לחגיגת חגים חדשים שהומצאו בה - כמו "סדר ט'ו בשבט", חג שהומצא ע''י אגודת המורים העברים ב1908).
בתרבות היהדות החילונית החזירו עטרה ליושנה: שוב מתפקדים בחיינו הרוחניים היצירות הספרותיות התנכיות המעצבות את הגיבורים הספרותיים התנכיים של ספור יציאת מצרים, כולל מבחרים מ"מקורות היהדות" אשר נוצרו במאה העשרים ובכל המאות שקדמו לה. הוגים וסופרים בכל העידנים חזרו לספר ביציאת מצרים ובדמותו של משה - גיבורה הספרותי הראשי. מפילון האלכסנדרוני ויוסף בן מתתיהו עד זיגמונט פרויד, מרטין בובר ושלום אש, עיצבו סופרים יהודים מחדש את דמות משה ומשמעויות ספור חייו. משה המעוצב על ידי הסופרים התנכיים הוא רבת פנים וניגודים: משכיל יודע כתוב , חניך התרבות מצרית, נסיך יודע חוק, מהיר חימה, השובר בחרונו לוחות שנכתבו על ידי האלוהים, מחוקק "לא תרצח" הפותח את הקריירה הפוליטית שלו ברצח אזרח מצרי, בורח משוטרי החוק למדבר, חוזר למולדתו לשחרר המון עבדים מבני ישראל וכל המבקשים להצטרף אליהם, מייסד מהם את העם היהודי, על בסיס חוקת צדק ונאמנות לאלוהים אוניברסלי, יוזם ומנהיג מלחמת אזרחים דתית בה רוצחים חייליו, לפי הוראותיו המפורטות, שלושת אלפי יהודים (כולל בני משפחה של החיילים), כיון שהם מאמינים בדמות אלוהים שונה משלו, עונש גזענות אחותו בצרעת, כשהיא מתנגדת לנשואיו לאשה כושית, מציל את עמו מזעם אלוהיו המבקש להשמידו, מציע תפיסה חסרת תקדים של מופשטות האלוהות, תפיסה אליה יחזרו הוגים אחרים ביהדות - כפילון האלכנדרוני במאה הראשונה, הרמב''ם במאה ה12. כתפיסה זו שאינה מכירה בקיומו של אל כפרסונה אנושית סוללת דרך לזיהוי האלוהות עם הטבע, בהגותו של שפינוזה, המהווה את תשתית האתאיזם ביהדות.
מחבר ספור "משה והסנה" באנתולוגיה התנכית מציג מודעות חדשה זו בתודעת משה: אלוהים איננו משהו או מישהו, לאלוהים אין שם כמו לכל אלים, כיון שאלוהים הינו כל ההווייה המהווה את מה שיהיה, כפי שאומר קולו: "אהיה אשר אהיה". על כן מכנים אותו, בגוף שלישי עתיד: "יהוה".
על אלוהי משה , אין לדבר בלשון הווה, כולו פוטנציה של העתיד, בדומה לעילת כל העילות,המניע הבלתי מונע בהגות אריסטו המשפיעה על הגות הרמב''ם ב'מורה נבוכים.הרמב''ם היה הראשון שהגדיר את האל הפרסונלי, דמוי-אדם, כגיבור ספרותי. לדבריו עיצבוהו סופרי "בראשית" ככזה, על מנת לשכנע את קצרי הדעת והעמארצים בקיומו. כיון שההמון אינו מסוגל להבין את מהותה האמיתית של האלוהות - היותה התבונה העליונה של הייקום וחוקי הטבע שלפיהם הוא נוהג. הרמב''ם חושב את המאמינים באלוהים פרסונלי בעל דמות אנושית, לכופרים בעיקר, בדומה לאתאיסטים .
יצירות ספרות מופתיות, מעניקות בתודעתנו לגיבוריהםם הספרותיים חיים גם מחוץ ליצירה הספרותית. כאלה הם, לדוגמה: יהוה, חוה, אברהם, שרה, יעקב, יוסף, משה, דוד, אדיפוס, מדאה, דון קישוט, המלט, המלך ליר, פאוסט, אנה קרנינה, אבא גוריו. ספרות גדולה, המעניקה חיים לגיבוריה, יוצרת זיקת "אני" של הקורא ל"אתה" שבגיבור הספרותי , זיקה המרגשת אותנו ומערבת אותנו בחייו של גיבור הספרותי כאילו הוא חי בעולמנו. יוסל בירשטין מספר כי הציע ספר לנכדתו אך היא סרבה כיון ש"קראה את כל הספרים", ספר לה במקום זה ספור - את ספורה של בת יפתח. כעבור שבוע כשבא יוסל לבקרה אמרה לו: "סבא, אפשר עוד להציל את בת יפתח?" (בקובץ "דיאלוג 2" 1990).
מאז המהפך בתפיסת האלוהות, המיוחס על ידי הסופר התנכי למשה, חלו תמורות רבות בדמותו ותדמיתו של האלוהים. בכל עידן, בכל זרם ותרבות דתית או חילונית ביהדות, כולל בתרבות היהדות החילונית בה רווחה אמונה בעולם המתפתח מכח עצמו, ("החומר הנצח" שכבר פילון האמין בקיומו) - עולם שאין בו מקום לבורא ושליט המשגיח ומתערב בחיינו, עולם שאין שני לו, בבבלעדיות החיים שאין אחריהם חיים (כמו האמונה של סופרי התנך וביטייה ב'קהלת'). אמונות נונתאיסטיות ("לא-דתיים") אלה רווחו בקרב בודהיסטים, דאיסטים (כאפיקורוס ווולטר) , אגנוסטים (כפרוטאגוראס וסוקרטס) פנתאיסטים (כשפינוזה ואינשטין), אתאיסטים הרואים במושג האלוהים לא רק מושג מיותר להבנת העולם, אלא מושא אמונה מסוכן המפנה תשומת הלב מצורכי האדם וממקד אותה בריצוי האלוהים, תוך ציות עיוור למנהיגי דת המתיימרים לדבר בשמו (ברטראנד ראסל, ריצ'רד דוקינס), ועלולים לסכן את שלום מאמיניהם ושלום כל המאמינים באמונות שונות משלהם. על אף המופשטות שמייחס מחבר ספור משה והסנה לאלוהים מחזירים עורכי הרומן ההיסטורי על משה את התכונות האנושיות ליהוה, כגיבור ספרותי בעל אישיות שאפתנית, רגישה נעלבת ונקמנית. יהוה המעניק חירות לעמו (באחור של 400 שנה), מכתיב חוקי צדק אוניברסליים לידידו משה, הרואה אותו פנים ואחור, מתגלה בזעמו כאכזר וקנאי לכבודו, המוכן להשמיד את העם ששחרר מעבדות כשזה מעליב אותו בכפיות תודה. העם שיצא זה עתה מתפוצת גושן העשירה ושופעת המים, הדגה, הירקות והבשרים -מתחיל להתאונן על המחיר הגבוהה מדי של החירות והעצמאות שזכה להם בארץ מדברית, כשהוא סובל מצמא ורעב, מפוחד מהסכנה הקיומית המאיימת עליו מהעמים השכנים, חסר סבלנות לנוכח שפע ההבטחות וחוסר הבטחון. בחוסר סובלנות המאפיין את יהוה , מהיר חימה כשמה, הוא מכריז על כוונתו להשמיד את עם ישראל. משה מציל את עמו מאלוהיו, כשהוא מזהיר את יהוה כי ההשמדה של ישראל תוציא לו שם רע בעמי העולם שהוא מתכוון להיות אלוהיהם. מה יגידו, אומר משה, שהוצאת אותם ממצרים רק כדי להשמידם במידבר?
יצירות ספרות ואמנות ממשיכות להחשב כיצירות מופת בעינינו כל עוד הן גורמות לנו חוויות מורכבות וייחודיות - רגשיות, שכליות ואסתטיות - המהדהדות בנפשנו בגלל האמת הכלל אנושית הנחשפת בהן באמצעות הייחודי שבגיבוריהן. כל גיבוריהן הספרותיים של הספרות הגדולה היו ייחודיים וחוטאים, גדושי ניגודים ונאבקים בביצריהם ובתבונתם, באמצעותם אנו נעשים מודעים לפוטנציה החבוייה באנושי שבכל אחד מאתנו. גיבורי ספרות המופת אינם יכולים לשמש מופת להתנהגות מוסרית - לא אברהם העומד לשחוט את בנו מרוב אמונתו במחוייבותו לציית למיצוות האל, לא מדאה הרוצחת את ילדיה או המלך ליר המנשל את אוהבתו היחידה. המפגש החוייתי עם יצירות כאלה מעמת אותנו עם דילמות מוסריות, לא עם מוסר השכל.
משה ויהוה - גיבוריו הראשיים של ספור יציאת מצריים - הם שניים משורה ארוכה של גיבורי יצירות ספרות מעין אלה. חג הפסח הוא הזדמנות שנתית להפגש עמן מחדש, לראותן באור חדש, באמצעות יצירות מהספרות העשירה הממשיכה לעצבם בימינו כמו בכל תרבויות היהדות. בתרבות היהדות החילונית מחזירים בכך עטרה ליושנה - חוגגים את הפסח כחג החירות וייסודו של העם היהודי, חג האמונה בריבונותו של האדם שאין לשעבדו לתמיד - לא פוליטית ולא דתית, חג הספרות היהודית הגדולה, המגיעה בעת העתיקה לשיאיה בספרות התנך ובספורי משה, חג האביב והאהבה המובע ב''שיר השירים'' - היצירה החילונית התנכית אותה אמצו העדות היהודיות האשכנזיות והספרדיות, וחזרו ולקראו בה מדי שנה בליל הפסח - מנהג אשר ראוי לאמצו גם ביהדות החילונית.

---

* ראו:מאמרה של רחל אליאור : תמורות במושג האל במחשבה היהודית, ומאמרו של הח''מ על האלוהים כגיבור ספרותי - בספר "תרבות היהדות החילונית" ("כתר" 2006).

---

מאת פרופסור יעקב מלכין - דיקן המכון הגבוה להכשרת רבנות חילונית - "תמורה". המאמר התפרסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות" ערב חג הפסח, תשס"ז.