שייכות – אני חלק מהעם היהודי שמוצאו בתרבות ישראל העתיקה. מדובר בתרבות עשירה שכל גווניה הם במובן מסוים חלק ממני. אני חש כמיהה להכיר ולהתמצא בכל רגב של תרבותי – גם אם בחרתי או בחרו לפניי לגונזו.
מסורת – אני אדם מסורתי. אני נושא עמי אלפי מנהגים ומסורות של אבותיי, במחשבה ובמעשה. אני חי בזיקה לשפת התנ"ך והמשנה ומושגי היסוד שלי יונקים מאותם מקורות. אני חש שייכות גדולה לאבותיי בכל הדורות ושואף להתמצא בעולמם התרבותי. כמוהם- גם אני יוצר ומשנה. אני שואף לבצע שינוי מתוך הקיים תוך שימור המרב. מתוך כבוד למסורת אני גם מוכן לעיתים בשולי אורחות חיי לתת מקום לדברים שאינם לרוחי. אבל רק בשוליים.
יושרה – אני שואף בכל רגע נתון לחיות חיים שלמים בהם נוהגים לפי האמונה ומאמינים במה שעושים. השאיפה הזו היא בדיוק השאיפה לחיי אושר בהם להוויה יש משמעות. אני זה שיוצר את המשמעות למעשיי ולכן מוטלת עליי אחריות לברר ולטפח את אמונותיי ואז להתאים להן התנהגות הולמת. לעיתים אני מנסה לברר אמונות מתוך התנהגות אבל לא פעם אני מנסה לשנות התנהגות לאור הכרה באמונה. מובן שלעיתים ערך היושרה עומד בסתירה לרצון לשימור מסורת אבות. מדובר בעניין רחב הרבה יותר ממסורת עבודת אלוהים. למשל: נדמה לי שהרבה אנשים נטשו את המנהג של הכאת ילדים למרות שקיבלו את זה מהוריהם שלמדו את זה בין השאר ממקורותינו.
אמונה באדם - אני אדם מאמין. מאמין אופטימי שבני האדם יכולים לדעת ולכן הם בני חורין. מאמין כי בערכם, בני האדם שווים, וכי אמונה זו הנה גלגול טבעי של אמונת אבותיי מימי התנ"ך ועד ימינו. אני מאמין שהאמונה הזו פשטה לעולם המערבי כולו והולבשה גם בשיטות חברתיות כמו דמוקרטיה.
אלילים – יש בנו דחף של כמיהה לאלילים. משהו מוחשי ובטוח לגעת בו, לראות אותו ולהרגיש שיש בו איזה כוח. עבורי. ירח, שמש, אבן יפה, לחש סודי, טקסט מיוחד, אתר קדום או הר גבוה – יש בהם פוטנציאל רגשי שכזה. אני מסגל לעצמי דרך חיים של הימנעות מזה. את האמונה בכוחו של הירח המלא החלפתי באהבת טיולים לאורו והתעניינות באסטרונומיה. בדיעבד אני רואה את אלילי הנעורים ומכבד אותם במקומם, ואותי במקומי.
גורל – הגורל והמזל האישי הם עובדת קיום בטבע, או ליתר דיוק פרשנות אנושית של חוויה פרטית בטבע האקראי. ככל שנטפח אותם ונציב אותם במרכז ההוויה שלנו כך יידמו חיינו לחיי נחש או עכבר. מאז עץ הדעת אנחנו מנסים לשלוט בעולם תוך צמצום הגורל למינימום ההכרחי- גם אם ההצלחות שלנו עדיין מאוד מוגבלות, הן ממלאות תקווה.
אלוהים – הוא חלק מתרבותי, לפחות כמו שאברהם שם. מהפכת האמונה באל אחד מופשט שהובילו אבותיי הובילה לרעיונות בהם אני דוגל. אלמלא אבותיי אלה הייתי שרוי ברוח אלילית-קפריזית ולא הייתה לי סיבה סבירה להניח שיש כללי מוסר משותפים לבני האדם. אז אני מכיר בקיומו של אלוהים כשלב חשוב בתרבות המערב ובתרבותי שלי, אך מסייג את כבודו לתפקידו החשוב בתקופות ההן.
שכינה – מובן שאל האמונה באל נלווה גם פן אנושי עמוק של כמיהה נפשית לשלמות, אל הלא נודע, אל העומק שיש ברגשותינו, אל האפל שבתוכנו ואל הנפלא שיש בכוחנו לקלוט (רליגיוזיות). אני מכיר בתחושה הזו ומייחס אותה לאנושיות שבי. השלמות מתייחסת אל ההרמוניה שהציבה לי תרבותי והחרדה היא מפני הפרת ההרמוניה או חמור מכך, חוסר היכולת ליצור את אבני היסוד שלה- סמלים.
תפילת האדם – כל אדם מתפלל. האופנים משתנים. ביטויים של כמיהה לשיפור המצב, של שאיפה לטוב, של הכרה בטוב שיש לי, של ייחול או תקווה – משותפים לכולם. מחשבה, דיבור, שיר או מעשה טקסי עשויים לבטא זאת.
כמיהה לישות חיצונית - אני מכיר בדחף להאמין שיש משהו מעליי, משהו או מישהו שעושה פה סדר מלבדי. אני ער לסיכון שיש בכך בגימוד עצמי ובשחרור עצמי לדעת. לכן אני מבקש לטפח אמונות ורגשות שאינן מובילות לשם.
עבודת האל - הכמיהה לישות חיצונית הובילה בני אדם לשלל התנהגויות שיש בהן כדי לתקף במציאות את התחושה של קיום האלים ובכך להשרות בטחון באמונה זו. אני מזהה בתרבותי מגמות שניסו לגמד עד כמה שניתן את עבודת האל ולא במקרה – יש בעבודת האל סכנה מוחשית לזניחת האדם ומוסר האדם. כך בדיוק חשב מחבר סיפור קין והבל כששם בפי האל את הפסוק המפתיע: הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל-בּוֹ. על-כן מי שמאמין בהטבת חיי האדם כתכלית עיקרית, טוב שיתמקד בכך, ויוותר על עבודת האל המשחררת.
השגחה – הכרה בקיומה של ישות עליונה (גם אם רק סימבולית) עלולה להוביל באופן טבעי לתחושת השגחה של אותה ישות בעולם. בטבעו של האדם לחפש דמות אב מנחה ומשחרר מאחריות. "עבד ה' הוא לבדו חופשי" נהג לייבוביץ' לצעוק (בעקבות ריה"ל). מכאן ועד ציות לכללי הלכה המרחק הלוגי קצר. מי שיטפח אמונה בישות משגיחה (גם כמטאפורה) שלא יתפלא אם ימצא את ילדיו עובדים אותה. אני מעדיף את התובנה העמוקה של חז"ל – שכר מצוה מצוה, שכר עבירה עבירה. אני אחשוב מה טוב ומה רע ואני אעמוד מול עצמי לדין.
בית כנסת – בית כינוס קהילתי הוא מוסד חיובי. המושג "בית כנסת" קיבל בימינו משמעות כמעט בלעדית של מקום שבו מתכנסים אנשים דתיים לעבוד את האלוהים או לציין את מעגלי הזמן והחיים בצל עבודת האלוהים. אני מכבד בתי כנסת ולא אמנע מלהיכנס אליהם כמבקר אורח. אבל ברור לי שאורח חיי שלי אינו כולל עבודת אל, ולכן אבלה בבית כנסת "שלי" רק אחרי מאמץ כן לשנות את המשמעות המקובלת של המושג לטובת בית הכינוס שהיה בעבר.
רב - כידוע, רב הוא כינוי עתיק למורה. עם הזמן נתחברו לו תפקידים קהילתיים נוספים. המחשבה כאילו רב רלוונטי רק בקהילה דתית נשענת על ההנחה שהוא מפרש הלכה עבור בני הקהילה ומתווה בכך את דרכם. אבל זו רק אפשרות אחת. חברי קהילה חופשית פועלים על יסוד הכרעה אישית ובכל זאת נזקקים לאדם שילמד, שיעצים פעילויות קהילה ושיחדד שאלות מוסר אשר תוכרענה בסופו של דבר על-ידי חברי קהילה בעלי אישיות אוטונומית.
מזוזה – מסורת רבת שנים של תקיעת מזוזה במשקופי ישראל יכולה להיות מנהג מבורך אם נעניק לו משמעות ראויה. בהיעדר משמעות שכזו אין טעם להתפלא שהמזוזה הופכת לאליל ההשגחה- וכבר הרמב"ם עמד על כך.
ברית - אדם נולד אל תוך תרבות. אחרת הוא בקושי בעל-חי. אנחנו מעניקים משמעות לחיינו מיום היוולדנו. בימינו ילדים אינם מתנת אל, אלא פרי תכנון ואפשרות. עתידם פתוח לפניהם לפי הכוונת הוריהם ומעשיהם הם. לכן לכל אדם שנולד שם ייחודי לו בסביבה תרבותית שלו. רצוי להבליט את זה בחגיגה.
מִלה - ברית שקיים אברהם אבינו עם המופשט מכל והפכה לסמל של אמונה אך גם לסממן הזיהוי של בני העם שלי - היא חלק ממני. לא מדובר בעניין קדוש והכרחי אך בהחלט לסמל בעל משמעות שאותו אני מכבד. אותי אגב, לא שאלו אם אני מעוניין בזה. ובכלל, טיעון זכות הילדים לגופם אינו שייך לכאן. נדמה לי שבימינו אין סיבה לעשות מזה עניין גדול לכאן או לכאן שכן ההזדמנויות של התהלכות בעירום והתרגשות מקיום או אי קיום ברית מילה הצטמצמו מאוד. בכל מקרה אין כל פסול בזהותם של מי שבחרו לוותר על זה מסיבות שונות.
כיפה – בעולמנו יש לכיפה תפקיד מובהק. היא מסמנת כפיפות של אדם לאמונה באל ולהלכה שנמסרה למשה בסיני וממנו הלאה כפי שהיא דרך יהושוע ואנשי כנסת גדולה עד לקנאים המובהקים בדורנו. למעט מקומות קדושים לדתיים בהם אני מתארח ומכבד את רגישותם- לא אתבטל ולא אעמיד פנים, לא בביקור אצל רב ובוודאי שלא בטקס אותו אני עורך על פי השקפתי. מובן שאינני מתערב בראשם של אחרים באותו מעמד.
שירה ולחן – לשירים יש כוח. כשם שיש תפילות תפלות כך גם שירים עלולים להיות מבעים שטחיים או ביטויים נשגבים. צליל מוכר הוא חלק ממסורת. לשיר מולחן יש כוח חיים ולא אפרד ממנו בקלות אלא אם יכיל מסרים מעוררי שאט נפש. שירים ירודים אשתדל לגנוז בהדרגה ושירים מוכרים במיוחד שאינם לרוחי אציב בשולי הווייתי. ( את "מעוז צור" אגנוז ואת "כד קטן" לא אשים במרכז טקס חנוכה).
ביטויים - אני מכיר בכוחה של שפה ובכוחן של ברכות שגורות. לא כל מילה שנאמרת מבטאת את מלא משמעותה הרציונאלית בראשם של הדוברים. לכן אני לא פותח במלחמת חורמה נגד הביטוי "בעזרת השם" למרות שאני ממש סולד ממנו. אבל אני משתדל להימנע מכך ולפעמים גם מסביר לאנשים למה. יש ביטויים שהשפה הדלה שלנו לא איתרה להם חלופה. לעומק הרגשי של "מזל טוב" עדיין אין תחליף מספק אבל אני מסתייג גם מטיפוח אמונה במזל.
ברכות חגיגיות – בחתונה, לוויה, קבלת שבת או חג אני מברך. בברכה אני משתדל למזג את המיטב שבמסורת הברכות עם אמונותיי. הצבתי גבולות ולא אמקם במרכז הברכה את אלוהים. אבל אם קטעי תנ"ך הם חלק מהברכה המקובלת והמוכרת – לא אוותר עליהם בקלות.
דברים בהקשרם – יש שאני בוחר להשתמש בטקסט המבטא השקפה מנוגדת לשלי. זה קורה במצב חריג בו הציבור מורגל בטקסט, מקומו המסורתי מובהק, הטקסט מהתנ"ך והוא אינו סותר בגסות אפשרות של אמונה בשוויון ערך האדם. במצב שכזה אצור הקדמה וסיומת שיעמידו את הטקסט בהקשר הנכון – כלומר בהקשר שבו יכולים לפרש אותו, או לחיות איתו בשלום מי שמאמינים בשוויון ערך האדם. בנוסף- אציב ככל שאוכל "חסמים" למניעת אפשרות של פרשנויות הפוגעות באמונה באדם.
פרקי תהילים - מזמורי חיים טבולים באמונה דתית של כוהני בית ראשון מהווים כוח משיכה גדול, בצד דחייה נוכח האמונות העממיות-אליליות בדבר כוחן המאגי של פרקי תהילים. לכן נראה לי שרצוי לעשות שימוש מושכל בקטעים נשגבים כמו מזמור ט"ו - בהקשרם הנכון ולא במרכז הטקס.
סידור התפילה הדתי – מאות שנים של יצירה יהודית בסידורי התפילה למיניהם אינם עניין מבוטל. אני מכבד את היצירות הללו ונהנה מאוד להתמצא בחלקן. אבל רובן המכריע מכוונות במובהק לשעבוד מלא של האדם לאלוהיו. אז מעבר להתמצאות והשראה כללית שניתן לשאוב מהן לא הייתי רוצה לראות את התפילות מהסידור המסורתי כחלק מאורח החיים שלי. לא שזה כל כך חשוב לענייננו- אבל רוב הציבור החילוני ממילא לא גדל עם ניגוני תפילה ברקע.
ישנם עוד מושגים רבים שכדאי שנלבן יחד לעצמנו, בדרך לגילוי הבנות כלליות:
צדקה , מדינת ישראל, שפה עברית , ארון הספרים היהודי, ועוד ועוד.
בסופו של דבר, אני חייב לומר משהו בהכללה למען חידוד הדיון:
אם רבנים חילוניים, ייכנסו לבית כנסת חילוני, שבו עובדים אלוהים למרות שהוא רק אלוהי המוסר החילוני, בתפילות מהסידור המסורתי וברגשות כמיהה לשכינה הדתית – נמצא עצמינו בתוך דור אחד לכל היותר משתלבים במסורת הדתית על חסרונותיה ונהיה במקרה הטוב פסיק קטן בדפי ההיסטוריה היהודית - דתית.
אני מאמין שכמו הפרושים בזמנם, כך גם לנו ממתינות כמה שנים של יצירה עיקשת ברוחו ובתמיכתו של רוב העם היושב בציון- החילוניים. לא צריך לחכות עד שאיזה חורבן יקדם אותנו. אין מה להיבהל משינויים גדולים במסורת משום שעבור רוב החילונים לא ברור מה בכלל המשמעות של מסורת וממילא שינוי המסורת הוא עניין שבמסורת , אם כבר לומדים מחז"ל משהו. בכל אופן אנחנו עדיין שמרנים גדולים בהשוואה להלל, שמאי, טרפון, עקיבא, גמליאל וחבריהם.
אני מאמין שחייבים לטפח יצירת אמת של חיים יהודיים הומניסטיים בארץ ישראל במסגרת חיי חופש רוחניים. יצירה ספוגה במסורת יהודית וערכים הומניסטים, עשירה במגוון עצום של שירים, ברכות, מחשבות, ביטויים וטקסי חיים. יצירה המספקת ליהודי הממוצע בישראל חיים שלמים של זהות עשירה.
ואם כבר 'אני מאמין' אז נדמה לי ששירת החיים הזו היא החלום עליו שח שאול טשרניחובסקי ואולי ילדינו יהיו אלו שילקטו את הפרחים לזר על קברו.
וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְצִדְקָתְךָ כְּגַלֵּי הַיָּם (ישעיהו מח)
.gif){kind=small}
.jpg){kind=small}
