"וַיָּמָת אֱלִימֶלֶךְ, אִישׁ נָעֳמִי; וַתִּשָּׁאֵר הִיא, וּשְׁנֵי בָנֶיהָ.  וַיִּשְׂאוּ לָהֶם, נָשִׁים מֹאֲבִיּוֹת--שֵׁם הָאַחַת עָרְפָּה, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית רוּת; וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, כְּעֶשֶׂר שָׁנִים.  וַיָּמֻתוּ גַם-שְׁנֵיהֶם, מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן; וַתִּשָּׁאֵר, הָאִשָּׁה, מִשְּׁנֵי יְלָדֶיהָ, וּמֵאִישָׁהּ.  וַתָּקָם הִיא וְכַלֹּתֶיהָ, וַתָּשָׁב מִשְּׂדֵי מוֹאָב:  כִּי שָׁמְעָה, בִּשְׂדֵה מוֹאָב--כִּי-פָקַד יְהוָה אֶת-עַמּוֹ, לָתֵת לָהֶם לָחֶם..."  (מגילת רות)

נעמי, למה עזבת את בית-לחם?
 רעב ביהודה? הן את בית-לחם עזבת. מה חיפשתם במואב,  מעבר להשבעת  הרעב?
ועתה את חוזרת לבית-לחם אל הלחם.
כשאני חושב עלייך היום, אני רואה אותך בעיניים אחרות. עיניים של אב שכול, שמבטן על החיים שונה מאשר לפני האסון. בעבר,  כשקראתי במגילה , כיוונתי תמיד אל רות הגיורת המופלאה.
תמיד דימיתי את שערה  לזהב החיטה הנקצרת, ואת השדות לתמונתו המפורסמת של  שרגא וייל, "עובדים במנוחה".
כמעט ולא נתתי דעתי עלייך.
איך נסחפת בעקבות אלימלך  למואב?  איך דימיתם להיות צופים מנגד אל בית-לחם , "מואביים" המקימים משפחות עם בנות מואב?
ועתה באו האסונות ,בזה אחר זה, ואת סוכרת  את פיך משאלה, ממחאה, מהשלמה.
ורק קריאתו האמפטית של ביאליק, את  עינייך החומות העצובות, מדריכה אותי לחשוב עלייך  כאחות לגורלי, בת דמות איוב.
"וַיָמָת אֱלִימֶלֶך אִישׁ נָעֳמִי בְּאֶרֶץ מְגוּרָיו, וַתִּשָּׁאֵר הָאִשּׁה וּשְׁנֵי בָנֶיהָ...
 ("למה זה נשארתי?! את חיי הייתי נותנת וחיו בני")
 בְכֹבֶד אֶבְלָם וִיגוֹנָם עַל אַדְמַת נֵכָר....
("לפתע איני יכולה לסבול עוד את הניכר, ולו לרגע, להיאסף אני רוצה, אל אישי ובני")...
...וּמִקֵּץ עֶשֶׂר שָׁנִים מֵתוּ שְׁנֵיהֶם  בְּיָגוֹן חֲרִישִׁי, וַתִּקְבְּרֵם אִמָּם בַּשּׂדֶה עַל-יַד קֶבֶר אֲבִיהֶם, אֶחָד מִזֶּה ְואֶחָד מִזֶּה....ונָעֳמִי נִשְׁאֲרָה מֵאִישָׁהּ וּמִשְׁנֵי יְלָדֶיהָ, וַתֹּאמַר: "מִי-לִי עוֹד פֹּה וּמַה-לִי פֹה?".
(מגילת ערפה, חיים נחמן ביאליק)
אז למה את חוזרת עכשיו ליהודה?  כי היות בודד בעולם החיים, כמוהו כהיות גולה בארץ נוכריה.
נגמר חלום, ושוב את חוזרת אל הלחם, אל הבית מתמיד. אל שדות  בית-לחם לעת קציר.
הנה מובילות  אותך רגלייך אל שער העיר. כיצד יקבלו אותך הזקנים המכובדים , שעוד  זוכרים את נטישתך?  איך סירבתם, את  ואלימלך,  להפצרותיהם,  ובגאון ליבכם קמתם  והלכתם.
ומה יגידו התגרנים, הקבצנים ואחרון ילדי השוק, לאישה זקנה ונוכריה,  שאבק ערבות מואב  מכסה את פניה ואת בגדיה.
תחילה הייתה ודאי,  הצעקה הנוראית עם בוא הבשורה, ושוב באה הבשורה,  ושוב באה הבשורה, ועתה הפכה כבדה משאת, הפכה ליגון חרישי.
רק כלתך רות,  בחיוב החיים שבה, ביופיה , במסירותה , מבינה שאין שכולך מחלה  שעוברת.
לא מתרפאים  ממנה. אנשים דתיים מבית-לחם באים לנחמך ,כקיום מצווה אנשים מלומדה.  ואחר-כך חדלים מלבקרך. החילוניים  שבבית-לחם אפילו  את זאת לא  עושים. את  אימת  המוות את נושאית בין  קפלי  גלימתך. ואין  מי שיצווה. מה ברוכה היא מצוות  ניחום אבלים , אפילו אם הם באים כמי שכפאם השד. ואחר כך חדלים.  טובה היא לאין ערוך , מההתנכרות, מהפיכת ביתך לארץ זרה ונוכריה, שוממה מפני ידידים, חסרה לחם ורחם.
אך גם המצווה הדתית נגמרת, והביקור הבא הינו קפיצה קשה אל תוך תוכו של האבל.
  פרי הבנה שנעמי  האבלה,  זכאית  לכתף ולב. חלילה שתכה  בה הבדידות  והנבדלות,  מכה שנייה , על החבורה  הנוראית שנושאת היא כבר  בגופה ובנפשה.
היש להם, ליושבי בית-לחם  החילוניים, מצפון  מצווה לקום ולהיות שם. לפתוח שער לשדה של זיכרון, ו"שיכחה" זוכרת,  ו"פיאה" מכח  החיים , כמחוות אחווה אנושית.
 היש בכוחם  לא לפחד?  להעז פנים כנגד  המוות,  ולומר בקול,
שלא תהיה  לו ממשלה בבית-לחם, בבית-רחם.
אמנם הוא בלתי נמנע, יגיע לכל אחד  בשלב כלשהו בחייו,  ולא כאורח  קרוא. אך  אין לו ממשלה.  סור מפה! איננו פוחדים ממך!
וכבר  דואגת נעמי לכלתה ל"גואל" , וכבר אופה פיתה ריחנית  מהלקט שלקטה רות  בשדה בועז.