מכיוון שמעולם לא הייתי אדם דתי, הייתי חייב להגדיר את יהדותי בצורה אחרת מזו שהייתה מקובלת בסביבתי הקרובה. מפגש עם מדרשו של ארי אלון, לפני 20 שנה, על שיר הנדנדה של ביאליק, היה מכריע: "מה למעלה מה למטה, רק אני, אני ואתה".  תמצית המדרש היא ראיית השיר כהעלאת השאלות האסורות ביותר מבחינה הלכתית: "מה למעלה מה למטה?", וההבחנה בין יהודי רבני וריבוני - בין מי שמקבל סמכות חיצונית לבין מי שמחפש את מקורות הסמכות שלו בעצמו. ולזה נוסף החידוש הגדול שנעשה על ידי חלק מרבותינו החילוניים, שאמרו: יהדותנו בתרבותנו - זהותנו נטועה בתרבות היהודית העשירה והעמוקה, והיא כוללת בתוכה גם את הדת וגם את התרבות היהודית החילונית.
במציאות שלנו בישראל מצויים הרבה רבנים חילוניים שאינם מוגדרים ככאלה. דמויות המקרינות סמכות בתחומים שונים של החיים. בתחומי הלכות המוסר ניתן למנות את סופרים, אנשי האקדמיה, ועיתונאים חילוניים המשמיעים את קולם בעיתות מצוקה ויוצאים בקול קורא כל אימת שנדרש לתקן סטיות מדרך הישר. הם מזכירים לנו לעשות תשובה הומניסטית שלמה. דוגמאות כאלה הן: א. ב. יהושע, דוד גרוסמן ועמוס עוז. מדינאים וקובעי המדיניות ששואפים לתקן עוולות ליצור מרחב ציבורי מתוקן, מוסרי, נטול פניות המאפשר חופש דת וחופש מדת - גם שולמית אלוני וגם יוסי שריד מילאו בתרבותנו תפקיד של רב. בתחומי הלכות החוק, המשפט והצדק בין שופטי בית משפט עליון יש פורצי דרך כמו חיים כהן ואהרון ברק. בתחומי אמנות ותרבות מעניקים לנו רבים מהרבנים החילוניים האלה פרח לנשמה ושאר רוח. יש מהם שאף הרחיקו לכת ממש והחליט לעשות בעצמם יהדות חילונית באמצעות גיבוש אלטרנטיבה לקבלות שבת וטקסי חיים, לדוגמא תופעת הסלבס המחתנים כמו אסתי זקהיים, אברי גלעד ואחרים.  אבא קובנר כתב פעם: "הרבה שנים אני משמש בתור האיש אשר על הכלולות בעין החורש. תפקיד שהקנה לי כבר מעמד של כמעט רב ושושבין גמור"¹ . הדבר שחסר במציאות הישראלית הוא לא "כמעט רב", אלא רב ממש - מנהיגות יהודית חילונית מקצועית, שמתמחה בתרגום הלכות החיים לשפה חילונית-הומניסטית התואמת את רוח הזמן והתקופה.
עד היום התייחסו החילוניים אל יהדותם כשייכת לדתיים, מעין פיקדון הנתון בכספת². שכשצריך, מושכים קצת, אבל לא בודקים מה קורה עם הפיקדון. התחושה שלנו היום היא תחושה של מעילת הבנק באמון הלקוחות. אנחנו מקימים בנק חדש של רעיונות וכלים יצירתיים לפירוש מחדש של היהדות בישראל. לנגד עיננו עומדות כל המסורות היהודיות בכל התקופות המשמשות לנו כהשראה אך לא כמקור סמכות, אנחנו שואפים לדעת את כולן מבלי להיות כפופים אליהן.
רב חילוני הוא: "מורה, חכם בתורת ישראל ובתרבויות העולם, המאפשר ומסייע לבני הקהילה היהודית-חילונית לחיות חיים בעלי משמעות".
בתודעה הרחבה היהדות היא דת. כל מושג הקשור ליהדות, אם כך, הוא דתי. בין המושגים הבעייתיים בתרבות היהודית החילונית גם המוסדות: "בית כנסת", "גיור", "תפילה", "הלכה", וכמובן המילה "רב". מילים אלו שייכות לתרבותנו וזהותנו וביכולתנו לקחת אותן ולצקת בהן משמעויות ותכנים משלנו. מעמד ההסמכה הראשון מספק לנו את הרבנים החילוניים הראשונים, ובעזרתם נקים בישראל בתי כנסת חילוניים, גיור חילוני, תפילה חילונית ובמיוחד הלכה חילונית. הלכה מלשון הליכה: תהליך, תמורה מתמדת, בהתאם לצרכים ולנסיבות המשתנות. הרב החילוני אינו פוסק פסיקה בבחינת "כזה ראה וקדש", אלא מאפשר, כלומר ממליץ על הלכות חיים ונותן כלים לבחירה בדרך המתאימה לאדם, "כזה ראה וחשוב".
במשנה כתוב "עֲשֵׂה לְךָ רַב"³ . כלומר, האחריות על בחירת דרך ערכית ואורח חיים מוטלת על היחיד, בחירתו היא חופשית. הלכת רב חילוני ממליצה לא להיות חסיד שוטה של דרך אחת, או של אדם אחד בלבד. הפלורליזם צריך להיות נר לרגלי הלכה החילונית. טובה וברכה תצמח רק מיכולתנו לקבל עמדות שונות, להיות פתוחים לעמדות האחר וחשופים לביקורת. ועל כך נאמר בתלמוד: "כל הלומד תורה מרב אחד - אינו רואה סימן ברכה לעולם"⁴.
הלכת הרב החילוני צריכה לשים את האדם כתכלית, להימנע מהפיכתו לחפץ לשימוש, לכבד את האוטונומיה שלו לחשוב ולהחליט בעצמו. הלכת הרב החילוני צריכה להתבסס על עקרונות שוויון, מוסר וצדק השואבים השראתם מהמסורת היהודית, וממסורת תרבות היהדות המודרנית.
מה שנותר לצערנו מהיהדות, לרבים מבוגרי מערכת החינוך בישראל הוא מה שהגננת הנחילה לנו בגן. כלומר, כמה תפילות, הדלקת נרות, אפיית חלות וכמה שירים. לא לחינם כתבה דליה רביקוביץ' בייאוש כי אין תרבות חילונית בארץ הזאת⁵, היא לא הכירה אלטרנטיבה אחרת. בבגרותנו, היהדות הפכה להיות "יהדות אינפנטילית" – יהדות לילדים בלבד. החגים נחגגים בעבור ילדנו לא בעבורנו, תחפושות בפורים, ישיבה בסוכה והדלקת נרות בחנוכה נועדו למטרות חינוך הגיל הרך, או לשעשעם בלבד. היהדות הפכה עבור חלקנו גם ל"יהדות גסטרונומית".
בעידן הפוסט מודרני בו אנו חיים, שבו "הכול הולך", זהויות הן עניין של בחירה, אמונות  מסודרות על מדף כמו בסופרמרקט. הן יחסיות. אמיתות אינן מוחלטות. נאמר בתלמוד: "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן"⁶, כלומר, ההכרה שאין אמת מוחלטת אחת ויחידה היא נחלת יהודים מזה דורות. דווקא בעידן שכזה יכולה האמונה באדם, ובערכים הומניסטיים שיש לה שורשים בתרבות היהודית, לחיות בהצלחה יחד עם אמונות אחרות. הבחירה וההפנמה של הומניזם היא עניינו של היחיד, תפקיד הרבנים החילוניים לפרוש את האלטרנטיבות לבחירה. המטרה הרחבה שלנו היא להציב את החילוניות כזרם חיוני המייצג את הרוב, לצד הזרמים הדתיים המאפיינים מיעוטים בעם היהודי. לעקור את התוכן השלילי של המושג "חילוני" ולמלאו בתוכן חיובי. לבקש מהמוני בית ישראל החילוניים לקחת אחריות על תרבותם ולסייע להם לעצב את יהדותם מחדש ברוח הומניסטית, לא דתית. רב חילוני יאפשר לאדם החילוני לנכס לעצמו מחדש את התרבות היהודית.
נרדי גרין, ירושלים, דצמבר 2006, כסלו תשס"ז